התפיסות התרבותיות והפסיכולוגיות הרווחות מהוות לא פעם גורם מעכב להתפתחות. 

בכך הן מחזקות חסמים פנימיים, שגם כך קיימים בנו, ביחס לשינוי עצמי בחיינו הבוגרים. 

להלן אציע מספר זוויות התבוננות התומכות בתהליך שינוי. 





החיים הם שינוי וצמיחה 

ילדים גדלים ומתפתחים באופן טבעי, מתוך כוח פנימי אשר אינו בשליטתם. לעומת זאת, כבוגרים, אנו יכולים לשקוע באזור הנוחות הנפשי המוכר שלנו ולא להתפתח, על אף שאנו נדרשים להמציא את עצמנו מחדש. פעם אנו אמורים להיות רווק אטרקטיבי ופעם בן זוג ואב רגיש; השתלבנו במקצוע מסוים, אך כשמזיזים לנו את הגבינה - לא נותר לנו אלא לייצר מעצמנו דבר חדש. המנגנון ההישרדותי טוען: אמשיך לעשות בדיוק מה שהצליח לי עד עתה (גם אם לא תמיד עבד בהצלחה...), למה לקחת סיכונים ולהשתנות? אומנם יש מחירים לשינוי, אבל המחיר של הסטגנציה גדול יותר. מה שחינני והולם את שנות העשרים לחיינו, עשוי להיות ממש מזיק לעצמנו ולאחרים בשלבים אחרים בחיים.



חיי מודעות והאגדה בדבר האופי 

ברור שיש לכל ואחת אחד קווים המאפיינים אותו ואותה, מעין טמפרמנט מולד ועוד. ויחד עם זאת, דברים רבים שאנו מסווגים כ"אופי", ורואים בו גזירה אשר אינה ברת שינוי – הינם למעשה תוצר של למידה והבניה בשלבים מוקדמים בילדותנו. הבשורה הטובה שרוב הדברים כן ניתנים לשינוי. הכרת המנגנונים שלנו ושחרור מהם, אל עבר חופש יותר גדול בבחירה של מי ומה להיות, טומנים בחובם חוויה אדירה. חיי מודעות הינם המתנה האינסופית שאנו יכולים להעניק לעצמנו. מי שהתנסה, יודע.

 

אנו מוקפים בתוצרים של מערכת האמונות שלנו 

מערכת האמונות שלנו נשתלה בתוכנו בתקופה בה היינו תמימים, וספחנו אלינו הכול כמו ספוג, בלי כל סינון או בקרה. האמונות חרוטות בנו עמוק והן משפיעות על המחשבות והרגשות ומתוך כך גם מכוונות את פעולותינו. הן כמו התוכנה המותקנת בנו. העניין הוא שבאורח קסם, כל אלו מייצרים סביבנו מציאות מסוימת, אשר בתורה מתקפת את האמונה שלנו וחוזר חלילה. חיינו הם למעשה נבואה שמגשימה את עצמה. אולם גם בנפשנו, ניתן לעשות שדרוג גם של התוכנה שמפעילה אותנו. הכרות עם האמונות שלנו, ובחירה בחדשות מסייעות לנו לצאת ממעגלים שליליים אל עבר חווית חיים נעימה יותר. לדוגמה: אמונה שהצלחת האחד הינה על חשבון האחר, שכדי שיאהבו אותנו אנו צריכים לבטל את עצמנו, עוד ועוד.

​

לא לבלבל בין התפתחות חיצונית לפנימית 
לעיתים הצורך בשינוי והתפתחות מנותב כולו לאפיק של עשיה חיצונית, לדוגמה קריירה. זה נותן לנו את תחושה של תנועה והשתכללות. ובהחלט, צמיחה בתפקוד בעולם בהחלט יכולים גם להניע התפתחות פנימית. אך לעיתים מדובר רק באיסוף של "טייטלים", עוד אחריות ועוד עומס, שאינם מבטיחים בהכרח התפתחות או צמיחה אישית. יתכן גם שאנו מאוד נרחיב את היכולות שלנו בתחום מסוים ולגמרי נזניח היבטים אחרים. לדוגמה, נחזק את האסרטיביות שלנו אך נאבדים את הרגישות לאחר. כדאי להיות מודעים לתעתוע הזה, משום שזהו תחליף אשלייתי שמרגיע בתוכנו באופן זמני את הצורך בתנועה ושינוי, אך לא את מעמקיו של הצורך האותנטי יותר. בסיטואציה שכזו, עשויים להצטבר אי-נחת פנימי ואכזבה, משום ההישגים ששאפנו אליהם כלל לא ממלאים אותנו בתחושת סיפוק.

 

​קח/י את הזמן 

מפתח בסיסי לצמיחה הינו מפגש עם עצמי, הכרות עם העצמי. רבים וטובים הינם בבריחה ממפגש אינטימי מעצמם, תהליך שבהחלט מקבל תמיכה ועידוד מאורח החיים המערבי. החלק המנחם הוא שהשדים אינם כה מפחידים כשמאירים עליהם באור תודעתנו. האטת הקצב והקצאת זמן של שקט הם מתכון לבריאות נפשית - גם הנפש שלנו זקוקה לזמן של מנוחה על מנת לעכל את אשר עובר עליה. שעה קלה של מנוחה, של הליכה מתונה, של מוזיקה, מדיטציה, כתיבת יומן, פעילות ספורט מדיטטיבי כמו שחיה, יוגה, טאי צ'י או ריצה, יחוללו פלאים בחושת הרוגע והשמחה שלנו.



גופנפש  
הגוף והנפש שלובים הם, שכן הגוף הוא משכנה של הנפש. הרגשות שלנו, אשר באים לידי ביטוי כתחושות גופניות, טומנים בחובם אינפורמציה רבה עבורנו. ככל שהחיבור לגופנו יהיה עמוק יותר, כך תהיה גם היכרותנו עם עצמנו. הקשבה לתחושות ולמסרים של הגוף תאפשר לנו לעבד תחושות, לגלות על עצמנו אינפורמציה שלא היינו חשופים לה, ולנוע הלאה. כמו מערכת העיכול, גם העיכול הרגשי משחרר אותנו מחוויות קודמות ומפנה בנו מקום לעוד. האינסטינקטים הנפשיים גם הם באים לידי ביטוי גופני - כשלא טוב לנו במקום מסוים, הגוף מתכווץ והרגליים חסרות מנוחה, מבקשות לקום וללכת. האינסטינקטים הלא מוסברים ברגע נתון, עשויים להוכיח עצמם כחוכמה מאוד גדולה בדיעבד. הקשב לגופך, הוא עשוי ללמד אותך דבר או שניים על עצמך.

 

הפחד מלטעות 

הליכה הינה סידרה של מעידות אמר משה פלדנקרייז. הפחד מטעות ו"כישלון" מקפיא אותנו במקום. אולם אם כילדים היינו פוחדים מהנפילות - לעולם לא היינו לומדים ללכת. לא חבל? "בחיים, לא ניתן שלא למעוד; אך בהחלט אפשרי שלא ללמוד" אמר איש חכם. חקירה של הדפוסים שמפילים אותנו שוב ושוב, הינה הכרחית לצורך למידה והשתפרות. את הקול הארסי בראשנו שאומר לנו שאנו כישלון חסר תקנה, יש להחליף בחמלה ובבירור כן ואמתי. עדיף לדעת 'איך כן' במקום 'למה לא'.

 

אנו פסיפס של דמויות 

הצורך שלנו להכיר את עצמנו, להיות מובנים ולחוש קוהרנטיים (עקביים, לכידים) מוביל אותנו לנטייה לתפוס את עצמנו באופן מסוים, שהוא צר יותר ממי שאנו בפועל. זהו גם הצורך של הסביבה, לראות דברים באופן סכמתי ובמיוחד להשליך דימויים: "הוא חזק כמו סלע", אומרים על מי שרוצים להישען עליו. לא פעם, בשל מערך האמונות שלנו, אנו רואים באופן שלילי תכונה מסוימת, ולכן לא יכולים להרשות לעצמנו להכיר בה בתוכנו. המחיר הוא שאנו מדחיקים אותה ובכך מונעים מעצמנו את החוויה השלמה של היותנו. לרוב, גם נשליך את הכונה השלילית על מישהו אחר בסביבתנו.

בפועל, בכל אדם מתקיימים צדדים רבים בו זמנית, שהינם כמו תאטרון של דמויות. החרוץ והעצל, הבטוחה בעצמה וחסרת הביטחון, ועוד. ההיאחזות בפן אחד שלנו מצמצמת אותנו ומהווה ממש מלכודת לתקיעות. לדוגמה, מי שאומרת לעצמה "אני פגיעה וחלשה", שוללת מעצמה גילוי של אינסוף כוחות שיש בה ובכך מועידה את עצמה לגורל מסוים.

 

 

על מנת לשנות, צריך קודם לקבל 

במבט ראשון, זה נראה כמו סתירה. איך אקבל דבר שאני רוצה לשנות בי? אולם, לא ניתן לשפר בנו דבר שאנו מכחישים את קיומו. הכחשתו מאלצת אותנו להתנהג לפי דימוי רצוי, אשר אינו אנו. הבעיה היא שה"אילוף" הזה לא מקדם אותנו אפילו באינץ' לעבר הפיכתנו לכאלה ומייצר חיכוכים בינינו לסביבה אשר כן קולטת את מהותנו האמתית. "למה הוא כעס עלי, רק רציתי לטובתו", נאמר מתוך חוסר מודעות לפן שאינו כה אלטרואיסטי בנו. לפיכך, כנות עצמית היא הכרחית ועמה ההכרה שמתקיים בנו הדבר שאנו כה סולדים ממנו. רק כשמאפשרים לו להגיע לתודעתנו, ולעיתים אף למעשינו (אופס...), נוכל לחקור את העניין בכנות, להבין את המניעים הסמויים שלנו ולפעול לתיקונם.

 

מערכות יחסים 

אנו תוצר של מערכת יחסים, נולדנו לתוך מרקם משפחתי של יחסים (מרקם אשר קבע את אישיותנו במידה רבה), ואנו נמצאים בתוך מערכות יחסים בכל שעה ביום, גם אם זו מערכת היחסים הפנימית שבתוכנו. מערכות היחסים שאנו מקיימים הינן במידה רבה מקור לסבלנו כמו גם להנאותינו. מערכות יחסים היא נושא מאוד רחב ללמידה והתפתחות עבור כל אחד ואחת; במקום להפנות אצבע מאשימה אל האחר, חשוב להתבונן על הדינמיקה שאנו מייצרים ועל מה שהיא מחוללת: האם הקשרים שלנו הופכים מהר מאוד לפלונטר סבוך שקשה להתירו? מה עומק הקשרים שאני מייצר ומה טיבם? האם אני נחנק מהר בתוך קשר? האם אני חשה שדורסים אותי? ומהי תרומתי לכל זה? מה בתוכי משחזר שוב ושוב את אותה התבנית?

 

 

 

"Life is not about finding yourself, but about creating yourself".