דמויות ההורים הטבועות בנו 

 שאהיה האישה הקטנה שבבית או הגבר הממומש והלא נגיש?

סצינה טיפולית

 

בחורה עדינה ורגישה השתלבה במקום עבודה חדש וקיבלה על עצמה תפקיד אחראי ותובעני. היא שקעה לתוך העבודה, מותירה מעט מאוד זמן אם בכלל, לעצמה, לתחביביה ולבן זוגה. לאחר תקופה, כשהיא זיהתה במורת רוח שהעבודה החדשה תופסת נפח רחב מדי בעולמה,

החלטנו "להיכנס פנימה". המטופלת זיהתה שהסביבה הגברית בעבודה משפיעה עליה, ושבכלל, היא הפכה להיות כמו אביה - חוזרת מאוחר מהעבודה, ובן זוגה מתקשר לשאול מתי היא מגיעה.

 

שאלתי איך זה קרה שדמותו של אביה השתלטה פתאום על כל המרחב נפשי שבתוכה.

ענתה שהיא לא רוצה להיות כמו אימה, שאת כל חייה הקדישה לטיפול בבני ביתה, ובאופן קבוע הייתה מתקשרת לבעלה ושואלת מתי הוא יגיע חזרה הביתה. הוסיפה ואמרה שלפני תקופה הייתה בדיוק אימה ועכשיו היא בדיוק כמו אביה.

 

פנינו לתנועה במרחב:

הצבנו בדמיוננו את שני ההורים משני צידיה במרחב החדר, תוך הזמנה להליכה שלה ביניהם - להתקרב לאחד, להתקרב לשני, ולראות מה עולה בה; ולנסות ולבדוק מהו המקום הנוח לה ביניהם.

לאחר מכן, שאלתי היכן היא רוצה להיות במרחב החדר. היא סימנה על מקום מחוץ לקו המדומיין של הוריה.

במיקום זה חשה שחרור וגופה החל ממש לרקוד. פירשנו זאת כרצון להשאיר את דור ההורים במקומו, ולהמשיך לנוע בתנועה חופשית, בתנועה וריקוד שלה עצמה, ביצירתה את עצמה, באופן שחופשי להיות מה שמדויק לה ולמי שהיא; מבלי להיאלץ ולבחור באחד משני המודלים הקיצוניים הטבועים בה. באותם רגעים היא חזרה לחוש את החיות בה, את הילדה בה, את השובבות ואהבת החיים, האישה/ילדה שהיא אשר יודעת גם לפעול ולתת וגם להתפנק.

 

**

בדוגמה זו ניתן לראות את הערך המוסף שבתנועה גופנית במרחב, ושל גילום קונקרטי של היבטים בנפש.

מעבר לכך, זוהי דוגמה חיה לאופן שבו דמויות ההורים שוכנות וחיות בתוכנו, אנו ממשים אותם באופן לא מודע, גם ללא בחירתנו.

היבט נוסף שניתן לראות פה הינו כיצד הפחד מלהיות דבר מה שאיננו רוצים להיות - דוחף אותנו אל הקצה האחר, קצה שלא בהכרח אנו רוצים להיות בו. אבל זוהי תנועת קצוות, מהקצה האחד אל הקצה האחר.

התנועה החופשית אשר הגיחה מתוכה, שלא על הציר אשר בין אביה לאימה - מייצגת את האינטגרציה הנפשית של שתי דמויות הקיצון, מקום של בריאה עצמית של המטופלת.

 

**

אני גדלתי עם אם עקרת בית, שלא מימשה את עצמה בכל הפוטנציאלים שלה.

גדלתי עם פחד לא מודע להיות כמוה - שמא אלך ללכת לאיבוד בתוך ביתי שלי. ואכן, יצא שבניתי לי קריירה מפוארת, על אף שבאופן מודע ורצוני לא ממש תכננתי את זה. באיזשהו שלב הבנתי שמרוב פחדי "ללכת לאיבוד" בבית, "הלכתי לאיבוד" בעולם העבודה. לא באמת מימשתי את עצמי האמתי, רק ברחתי כל עוד נפשי בי ממודל אחר שלא רציתי בו. בלהט המנוסה לא הייתי כלל בבקרה והדיאלוג עם רצוני הפנימי ועם מה שבאמת מתאים לי.

 

תנועה שכזו, מתוך פחד בדרך כלל מייצרת תנועה של קצוות קיצון לא מאוזנים. רק הקשבה לרצוננו החופשי, לעצמנו הייחודי ולצרכיו המשתנים, באופן חופשי מהכפייתיות של מדמויות מודל או דמויות להדוף (שמשפעים עלינו באותה מידה) אנו יכולים לכלות את השביל שלנו הייחודי.