אתגרים התפתחותיים לאורך החיים

החיים מזמנים לנו אינסוף מצבים בהם אנו נקראים ונדרשים להשתנות ולהתפתח.

 אולם ההיענות הטבעית לשינוי הנובע מזרימת החיים הפכה עבורנו לאתגר.

הקטע שלהלן יעסוק במה שנכנה "אתגרים התפתחותיים". 



שינוי רודף שינוי 

הילדות שאנו נוטים לראות בעיניים רומנטיות רצופה אתגרים לא פשוטים: מההגעה לעולם וההסתגלות אליו ולגופנו המשתנה תדיר, לתלות באם המזינה ובאחרים ועד לגילוי יכולתנו ועצמאותנו. גיל ההתבגרות הידוע בסערותיו, הינו השלב המרכזי של הגדרה עצמית; ולאחריו מחכה לנו שרשרת של מעברים: יציאה לחיים עצמאיים, היכולת לכלכל עצמנו, להשתלב בעבודה שאנו אוהבים, זוגיות והורות. בשלב השלישי של החיים האתגרים אינם פחותים: הקן מתרוקן, גיל המעבר, הגיל השלישי וסיכום ופרידה מהחיים. אלו ועוד הם השינויים שאירועי החיים מזמנים לנו, גם בעל כורחנו.



אולם זה עוד לא הכל...לצד כל אלו שזורים גם אתגרים התפתחותיים נוספים, פנימיים, הקשורים הן לעמדות הפנימיות שלנו והן למערכות היחסים שאנו מבססים: איכות וטיב הקשר שלנו עם עצמנו ועם אחרים - אמון, פגיעות והתמסרות; מידת ההכרה והחיבור ל'עצמי' והזכות לתת לו ביטוי חיצוני, הנאמנות לעצמנו ולדרכנו, מאבק הכוחות בין היכולת לבטוח בעצמנו ובעתיד ובין שלטון הפחד, התפתחות רוחנית ועוד.

כל אלה עשויים להישמע כמו סיסמאות יפות לספרי מודעות והתפתחות שהינם מותרות או עיסוקם של אנשים "שמחפשים את עצמם".

אולם, אם נרצה בכך או לא – אלו נושאים שהנפש עסוקה בהם, לאורך כל חיינו, גם מבלי שנקדיש להם תשומת לב או ניתן להם כותרת.

לעיתים השינוי יתרחש באופן ספונטני ואנו נשתאה בדיעבד אל מול פירותיו מבלי שכלל חשנו בו בהתרחשותו, ואולי נקבל שיקוף מפתיע מהסביבה שמספר לנו עד כמה השתנינו. לא פעם אנו מודעים לצורך החדש שהתעורר בנו ואנו נרתמים ליישום השינוי הנדרש. אולם לעיתים, ההתעוררות הזו בתוכנו עלולה להיות סמויה מעינינו וגם לא להתאפשר ללא מאמץ ואף חיכוך עם הסביבה.

 

דוגמאות 

  •  תבנית מסוימת במערכת היחסים שלנו כבר לא עובדת עבורנו: היחס שאנו מקבלים מבן הזוג או הבוס כבר לא מקובלים עלינו משום שבתוך מי שהייתה תלויה באחר ומוכנה לקבל הוראות, מתפתחת בוסית קטנה. או מי שאהב את היחס האימהי של בת זוגתו, מבקש לעצמו קשר אחר, בו הוא בוגר, דעתן ויוזם יותר. אי שקט וכעס על הבוס ובת הזוג עלול להתפתח מבלי להבין את סיבתו. כתוצאה, אנו עדים לכוחו והשפעתו ההרסנית של השינוי, אשר מבקש להתחולל אולם נותר ללא מענה - כוחו לחבל בשביעות הרצון מהחיים, לחבל במערכות יחסים, בקשרי עבודה ואף בבריאותנו.

  • אם המקדישה עצמה לגידול ילדיה הצעירים בעיקרון הרצף, אשר לאחר תקופת זמן מסוימת חשה שאין זה מספק אותה יותר: משהו בה קורא לה לנוע הלאה, שהקשר עם הילדים הקטנים הופך להיות בעייתי וחסר גבולות, ועוד. אולם כעת היא כבר שבויה בדימוי העצמי שלה כ"אם משקיענית", היא מוקפת בחברות ובסביבה שזהו הטרנד בה, בעלה כבר הותש מהשכנועים שלה שזה הדבר שנכון לעשות (גם אם המשכנתא חוגגת...). שינוי מתוך סיטואציה זו אינו פשוט או קל. מה שבעיקר קשה זו ההסכמה הפנימית להתמקמות אחרת בתוך המערך ההורי/משפחתי מבלי לאבד את הזהות שנבנתה והערך האישיים.

 

הקונפליקט 

כפי שראינו מהדוגמאות, תנועות התפתחותיות אלו אינן נטולות קונפליקטים - קונפליקטים פנימיים וגם אל מול החברה הסובבת אותנו.

התרבות והחברה בה אנו חיים משפיעות ומנתבות אותנו להתנהגויות מסוימות, בעוד קולנו הפנימי מבקש דברים אחרים, כמו:

  • נאמנות לעצמנו אל מול נאמנות לקשר שכבר לא עובד בשבילנו או נאמנות עד כדי הקרבה עצמית לילדים;

  • טיפוח המשפחה הגרעינית אל מול שמירת הקשר עם משפחת המקור - בין אם בבחירת מקום המגורים, סגנון החיים, ערכי החיים;

  • מציאת הקול האישי אל מול הזדהות עם רעיונות של השבט - בעיקר חברה דתית או אתאיסטית אדוקה, ובנושאים הקשורים להישגיות, מרוץ כלכלי ועוד.

חשוב להתבונן ולברר לעצמנו - כמה מקום והשפעה אנו מאפשרים לסביבה עלינו? כמה אנו בכלל מודעים לדחפים ולרצונות העצמיים שלנו?

ואולי בכלל אנו מבטלים את עצמנו? לא פעם, ההשפעה הינה עד כדי שלילת זכות הבחירה האישית והפחד מקונפליקט גורם לכך שאפילו לא נשמע את הקול הפנימי.



הדחקה וההתכחשות  
נטייה טבעית היא לדבוק במי שאנו מאמינים שאנחנו ובמה שהישגנו, ומתוך החשש לאבד זאת, לשאוף רק לשימור הקיים. זו מכונה גישה הישרדותית לחיים. מה שמקשה עוד יותר הוא האמונה שלנו באופי קבוע - שלנו ושל אחרים. יותר מכך, ככלל, התרבות שלנו אינה מכבדת היום תהליכי שינוי פנימיים (כמו טקסי מעבר בתרבויות שבטיות) ואינה כה סובלנית אליהם לכשהם מגיעים.

לפיכך, הדחקה הינה אסטרטגיה שכיחה. לרוב הינה גם יעילה לתקופה: מדוע לנו להיכנס לקונפליקטים פנימיים וחיצוניים אם ניתן פשוט להתעלם מהמחשבה או התחושה שעלו? פשוט נשתיק את הקול הפנימי הזה שהחליט לומר את דברו ונמשיך הלאה. אולם כוחות התנועה הפנימית הינם חזקים מאשר קליפות האישיות שלנו. מה שלא מבטא עצמו דרך הדלת הראשית, ימצא את דרכי החתחתים שלו...

 

המחירים 

תהליכים מודחקים מייצרים מתחים נפשיים.

הנפש מתערבלת לה בתוכנו, נקרעת בין הכיוונים השונים - הכיוון אליה היא מושכת אותנו בשלב זה של חיינו (כמו לעבוד פחות ולהיות יותר עם הילדים) והמקום בו אנו נמצאים / מי שאנו עדיין מזהים את עצמנו אתו (קרייריסטית) או הכיוון אליו התוו אותנו בילדותנו ("מוזיקאי זה לא מקצוע, תלמד הנהלת חשבונות, כמו אבא"). המתחים הפנימיים הללו, הבלבול ואי השקט הנפשי גובים מאתנו מחירים. המחירים מגוונים ומשתנים, תלויים בתבניות האישיות של כל אחד, בעומק המתח ובמשכו. הם יכולים לנוע בין "הפרעות" בזוגיות ובקשרים אחרים, עצבנות ואי שקט, לדיכאון ואפילו לפיתוח של מחלה.

לרוב, לתקופות של מעבר פנימי יש השלכה על מערכות היחסים האינטימיות שלנו. התפקוד החיצוני נשאר כשהיה, אולם פתאום כעסים וריבים אל מול ועם בן או בת הזוג, מבלי שבאמת יודעים על מה ולמה בכלל. לא פעם, המתח שנוצר אינו קשור למערכת הזוגית, נהפוך הוא - המערכת הזוגית הינה מרחב בטוח לפורקן של אי הנחת הפנימית. הבעיה היא כשלא מודעים לכך ואז נוצרים סדקים בקשר. עצבנות ואי שקט, או דיכאון גלוי או סמוי הם סימן לכך ש"משהו כבר לא עובד" בשבילנו. סטטיסטית, נשים יותר נוטות לדכדוך בזמן שאצל גברים הדכדוך הפנימי מוסווה במנגנונים של כעס או אלימות. רבים מוצאים בספורט פורקן עקיף לדחפים אלו אשר מבקשים תנועה נפשית. לא פעם, מחלה מהווה התפרצות על פני השטח של מצב המאופיין באי נחת פנימית - disease , dis- ease, בו זרימת החיים אינה בהרמוניה - בין הפנים לחוץ, בין כיוונים שונים בתוכנו. המחלה מחייבת אותנו ואף מאפשרת לנו, לערוך את חשבון הנפש המתחייב ואף לבצע את השינוי המתבקש.

 

אז מה עושים?

לשיטתי, לא כדאי להמתין שדברים יתפרקו כדי לתקן אותם ועדיף לנסות ולנהל את השינויים מאשר להיעתר אליהם באי רצון רק בעקבות "מכות גורל" (פיטורין, גירושין, מחלה). ראשית, חשוב לקחת אחריות על התנהגותנו, ולברר מהם המניעים הפנימיים לה. הכי קל לומר – תקופה מתוחה בעבודה, הילדים קשים, אשתי מעצבנת ועוד כהנה וכהנה הסברים. לעיתים כמובן, נסיבות החיים משפיעות עלינו. אולם לא לשלול את האפשרות שמשהו פנימי קורה בנו, משהו שלא ביקשנו ולא הזמנו, ושלנפש יש את כוחה שלה. חשוב לקחת זמן לבירור עצמי ולהצטייד במנה גדושה של כנות אישית.

חיבור פנימי שוטף לעצמנו מאפשר לנו לדעת מה קורה אתנו, וברגע האמת לזהות שמשהו חורק בנו. 

באם אנו מבינים "שמשהו עובר עלינו", כדאי לשתף נפש קרובה לנו. חוויות דומות של אחרים נותנות לנו הסבר ומרגיעות את החשש. גם העובדה שעוד מישהו עד למה שמתחולל בנו חשובה עד מאוד ומפיגה את בדידותנו והביקורת העצמית. כמה משחרר יכול להיות להתוודות בפני חברה: "תשמעי, התחרפנתי לגמרי, סתם נכנסתי בו, בלי שום סיבה."

וכשהדבר לא חולף, מגיעה העת להכיר בכך שאין אנו יכולים לחמוק משינוי. ניסיון העצירה של כוחות הנפש אינו טומן בחובו שלווה או בריאות; לחילופין - הקשבה פנימית, האומץ להכיר בשינוי הנדרש וניהול מבוקר של השינוי - הן הדרכים שמאפשרות התמודדות יעילה, כזו שמונעת משברים כמניעי שינוי, בין אם משברים תוך-נפשיים או כאלו המערבים את סביבתנו.